<h1>חדושי רבינו יונה — ב"ב</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[ב"ב י"ג ע"א] נימא מסייע לי', מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'. ואי ס"ד אית דינא דגוד או איגוד, מאי האי דקפסיק עובד את רבו יום אחד, אלמא לית לי' תקנתא אחריני לפרוק נפשי', היכא דמשכח מאן דמוזיף לו כסף לפדות את עצמו. א"נ, מאי האי דקאמרי להו ב"ש יבטל, והרי אפשר שירויח מחצי מעשה ידיו שהוא שלו עד שתגיע ידו ומצא כדי גאולתו, וקס"ד השתא דכיון דאית דינא דגוד או איגוד, היכא דלא אפשר לומר גוד, כגון בענין זה, יכול לומר איגוד.
<h2>דף ו:</h2>
[ב"ב ח' ע"ב] ת"ר קופה נגבית בשתים וכו'. ורשאין בני העיר לעשות קופה תמחוי, ותמחוי קופה, ולשנות' לכל מה שירצו. פי', לכל מה שירצו, אפי' לדבר שאינו צורך עניים, כדאמרי' בשמעתין, אמר אביי מריש לא הוי יתיב מר אציפי דבי כנישתא, כיון דשמעה להא דתנא ולשנותה לכל מה שירצו, הוה יתיב. ופרש"י ז"ל, שאותן מחצלאות נקנו ממעות הקופה. ואומר הי' רבינו יעקב ז"ל, שאפי' לדבר הרשות יכולין לשנותן, לפי שעל דעת הצבור נגבו, לפי' רשאין לשנותה לצרכי צבור. ויש ראיה לדבריו, מהא דגרסי' בערכין [ו' ע"ב] ישראל שהתנדב מנורה או נר לב"ה אסור לשנותה, סבר ר' חייא בר אבא למימר ל"ש לדבר הרשות ול"ש לדבר מצוה, א"ל ר' אמי הכי א"ר יוחנן, לא שנו אלא לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, וה"מ עד שלא נשתקע שם בעליו, אבל נשתקע שם בעליו אפי' לדבר הרשות מותר לשנותה. וטעמו של דבר, שהמתנדב להביא ליד צבור, על דעת הצבור הוא מתנדב. והר"ר יוסף הלוי ז"ל מפרש, שלא התירו בברייתא זו לשנות קופה ותמחוי לכל מה שירצו, אלא לצורך עניים, כגון לכסות וכיוצא בו מצרכי עניים, אבל לצרכי צבור אסור לשנות, ואפי' לדבר מצוה, דה"ל כגזל עניים. ול"ד לההיא [מגילה כ"ו ע"א] דישראל שהתנדב מנורה או נר, שכל מה שמתנדבין לצורך ב"ה, על דעת הצבור מתנדבים, כב"ה עצמו, [ש]יכולים הם למוכרו ואפי' למישתי ביה שיכרא. וציפי דבי כנישתא דשרינן בשמעתין, לבה"כ נקנו תחילה, ושנו אותם לבית המדרש, וכן פי' ר"ח ז"ל בענין אותן ציפי. מיהו אכתי ק"ל מינה על דברי הרב, דכיון דאיצטריך אביי לאתויי היתרא דציפי מהא דתניא ולשנותן לכל מה שירצו א"כ כי היכי דבברייתא לא שרינן לדעת הרב אלא למצוה, אף בציפי לא נתיר אלא לשנות למצוה, ואינו כן דתשמישי בית הכנסת אף לדבר הרשות מותר לשנותן, כדאשכחן במנורה או נר דמס' ערכין. ועוד, לישנא דברייתא, דקתני לכל מה שירצו, משמע אף שלא לצורך צדקה, כי אם לדבר הרשות. והרב ז"ל הביא ראיה לדבריו, מהא דתנן בשקלים [פ"ב מ"ה] מותר עניים לעניים, מותר עני לאותו עני, [מותר] שבויים לשבויים, מותר שבוי לאותו שבוי. ונ"ל שאין להביא משם, שאם באו להסכים ולשנות לצורך, שלא תהא רשות בידם. אלא שכל זמן שאין השעה צריכה לשנות לצרכי ציבור, כגון שיש לאל ידם להשלים חוקם וצרכיהם ממקום אחר, אין להם לשנות, אלא מותר עניים לעניים הוא. ודקאמרינן הכא שאין רשאין לשנות קופה ותמחוי לכל מה שירצו, כגון שצורך שעתם לכך, ואין הדבר מוכן אצלם לגבות לצרכיהם אלא מן הקופה. וכיוצא בזה גרסינן בירושלמי דשקלים [פ"ב ה"ה] על מתני' דמותר עניים לעניים, ואין מוחין ביד הפרנסים. פי', אם ראו שיש צורך בדבר ובאו לשנות, אין ממחין בידם. א"נ, גבאי צדקה שאינם פרנסים, ולא נטלו רשות מן הצבור לשנות, אין להם לשנות. ועוד נ"ל, דכי אמרינן דרשאין לשנות לכל מה שירצו, דוקא כגון שנתאספו להתנדב לצדקה, כדי לספק לעניים צרכם לחדש או לב' חדשים, ועלתה הנדבה למנה או למאתים, ונמצא שמספיק להם חצי החלוקה לאותו הזמן, ולפי' יכולין לשנות המעות לצרכיהם, כל זמן שיסכימו בני העיר או הפרנסים על כך, וכשיעבור אותו הזמן יחזרו ויגבו להם כמשפטם, ולפשיעה לא חיישינן. אבל אם נתאספו לעשות צדקה (ונחלקה) [ולחלקה] כולה לעניים לאלתר, ודאי אין רשאין לגזול את העניים ולשנות מקצת הצדקה, לא לצרכיהם ולא למצוה אחרת. ומה שהן רשאין לעשות תמחוי קופה, לפי שלא נגבה התמחוי אלא לתת לעניי עולם כדי מזון ב' סעודות, וכיון שהותיר, רשאין לעשותו קופה, ושוב כשיבואו כאן עניי עולם יחזרו ויגבו להם מן התמחוי כמשפטם. והא דגרסי' בערכין [ו' ע"א], אר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב, האומר סלע זו לצדקה, עד שלא בא ליד גבאי מותר לשנותה, משבא ליד גבאי אסור לשנותה. פי', אסור ללותה, דהכי מוכיח סוגיא דהתם, וכ"ש לשנותה ממש לצורכי ציבור. התם נמי לפי שאותו סלע שהתנדב היחיד, יש בה מותר לעניים, והיא נוספת על הקצבות שמחלקין להם הצבור, ושמא יאחרו לפרעה, וניחא להו לעניים לחלקם להם מיד.
עלה בידינו. קופה נגבית בשתים ומתחלקת בשלשה. נגבית בשנים, שאין עושין שררה על הצבור פחות משנים, וזו שררה היא, לפי שממשכנין על הצדקה את הידועים שידם משגת, ואפי' בערב שבת. ומתחלקת בשלשה, מפני שהיא כדיני ממונות. בד"א שנגבית בשנים, כשהדבר קצוב כבר כמה נותן כל אחד ואחד מבני העיר, אבל באו לקצוב על כל אחד ואחד, צריך ג' כדיני ממונות. ואדם אחד נאמן על הקופה. תמחוי נגבית בג' ומתחלקת בג', לפי שאין הדבר קצוב כמה נותן כל אחד, אלא כל זמן שגובין תמחוי, גובין מכל אחד כפי מה שעיניהם רואות. קופה לעניי העיר. תמחוי לעניי עולם. ורשאין בני העיר לעשות תמחוי קופה ולשנותן לכל צרכי צבור, בד"א כגון שגבו צבור לפרנס את העניים ולחלק להם די סיפוקם לחודש או לב' חדשים, ונמצא הגיבוי יותר על הצריך להם. הואיל והם לא גבו כ"א על דעת להשלים להם חוקם ודי סיפוקם, רשאין לשנות המותר לכל מה שירצו. אימתי, כשהסכימו בני העיר לשנותה, או שהסכימו על כך פרנסי העיר הממונים על הצבור, אבל אין הגבאי רשאי לעשות כן אלא נותן גם המותר לעניים, כמו ששנינו במס' שקלים [פ"ב מ"ה], מותר עניים לעניים, מותר שבויים לשבויים, מותר שבוי לאותו שבוי. ובירוש' [שם פ"ב ה"ד] אמרו על משנה זו, ואין ממחין ביד הפרנסים. פי', שאם הסכימו לשנות מותר עניים לצרכי צבור רשאין. אבל אם הסכימו הצבור להרבות בצדקה בזמן התענית ובימי התשובה, כדי לחלק את הכל לעניים, ודאי אין רשאין לגזול את העניים, ולשנות מעות הצדקה לכל צרכיהם. וכשהן רשאין לשנות ולעשות התמחוי קופה, לפי שלא גבו התמחוי אלא כדי ליתן לעניי עולם כדי פרנסתם לב' סעודות, וכשהותירו רשאין לשנות לכל מה שירצו, וכל זמן (שבאו) [שיבואו] עניי עולם חוזרין וגובין להם תמחוי. ואם גבו בני העיר לקופה של צדקה, כדי ליתן דבר קצוב בכל שבוע לעניי העיר, רשאין לשנותה לצרכיהם. וכשיצטרכו העניים יחזרו ויגבו להם כמשפטם, ואין חוששין לפשיעה שמא יתעצלו מלגבות להם לעת הצורך. ובמס' ערכין [ו' ע"א] אמרו אר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב האומר סלע זו לצדקה, עד שלא בא ליד גבאי אין לו רשות בה, וגם בני העיר אין להם [רשות] ללוות צדקה שהתנדבו היחידים מעצמם, והביאו ליד גבאי עד שיבואו עניים ויתנו להם. כיון שלא נגבית על דעת צבור מה זכות יש להם בה. וישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, אסור לשנותה לדבר הרשות עד שלא נשתקע שם בעלים ממנה, אבל לדבר מצוה מותר לשנותה, ואם נשתקע שם בעלי' ממנה, ואפי' לדבר הרשות מותר לשנותה, כן מפורש במס' ערכין [ו' ע"ב]. ודברים הללו כשאין צריכין להדליק בהם, ולפי' מותר לשנות להם היתרות מהם לכל מה שירצו, שהמתנדבים על דעת צבור התנדבו.
<h2>דף טז.</h2>
[ב"ב ל"ט ע"א] ואמר רבא כל מילתא דאיתאמרא באפי' תלתא לית בה משום לישנא בישא. כשאומר בפרהסיא, פי' רבותינו ז"ל, כגון בדבר שיש לשמוע בו ב' פנים, וכיון דמתאמרה באפי תלתא אין לדונו שאמר לגנות, מאחר שאמר בפרהסיא, אבל הא ודאי בדבר של גנות כ"ש שיש בו משום לישנא בישא כשאומר בפרהסיא, ויש לפ', דמיירי בדברים שמותר לאומרם אם הם אמת, כגון מי שקובל על חבירו בפני בני אדם על חמס שעשה לו, או שמספר בנזקים שעושה לו חברו, כי אע"פ שאסור מן התורה לספר במעשים הראשונים שעושה חברו, כדתניא [ב"מ נ"ח ע"ב], לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר, הא כיצד, הי' בן תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים. ותניא [קידושין ע' ע"א] כל הפוסל פסול, ואינו מדבר בשבחה לעולם, אבל ודאי בדברים שבין אדם לחבירו שאין לו תקנה עד שיעשה השבון, או שירצה את חברו והוא אינו מרציהו, או בשאר עבירות שאוחז אותם ועושה אותם במזיד ועודנו מחזיק בהם, ולא במקרה, אבל הם מדרכיו ולמודו, מצוה לגנותו בפני כל אדם, שנא' [משלי כ"ח] שונאי ה' יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם, כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רעה, כמו שנא' ושומרי תורה יתגרו בם, וכדי שישוב גם הוא מדרכו ויתקן מעשיו, וע"ז אמרו כל מילתא דמיתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא, ומותר לו לאומרו אם הוא יודע שהדבר אמת, דאלו בפני א' וב' אפי' אם הדבר אמת מחזי דמשום לישנא בישא קאמר, לפי שהוא שמח ליתן פגם בחבירו ונהנה לספר בלשון הרע, אבל כשאומר בפני ג', דפרהסיא הוא, יש לתלות שהוא מתכוון שיגיעו הדברים לאזניו ויתקן מעשיו, כגון שיודע בו שאינו מקבל תוכחתו ולא יוסר בדבריו, וכשישמע שבני אדם מרננים עליו יתכן שישוב מדרכו. ועוד, שיחדלו רבים ללכת בדרכו כשהם שומעים שהבריות מגנים פועל העול. ועוד, מטעם אחר איכא משום לישנא בישא כשאומר בפני א' או ב', דמחזי שהוא מתכוון שלא יגיעו הדברים לאזניו, ורוצה להחניפו ולגנוב דעתו, ובסתר הוא מגנהו ונראה דנהנה בסיפור לשון הרע. וכל זה כשאין עליו אימה מן האיש ההוא שמדבר עליו, שאם הוא אדם שיש לאל ידו להרע עמו, כבר אמרו [סוטה מ"א ע"ב] מותר להחניף לרשעים. ועוד מטעם אחר איכא משום לישנא בישא כשאומר בפני א' או ב' דאתי למיחשדי' שמא אין הדברים אמת, אבל כשהוא אומרם בפרהסיא והמספר הוא אדם כשר, הכל יודעים שאין אדם כשר מספר בדברי שקר ברבים, ואין (לשון) [לשומעין] לחושדו, אבל יש להם לחקור הדברים ולהוכיח לאיש ההוא שמספרים עליו דברים רעים. ועיקרא דהא מילתא דרבה בר רב הונא במס' ערכין [ט"ז ע"א], וגרסי' נמי התם, כל מילתא דמיתאמרה באפי' מרא לית בה משום לישנא בישא, א"ל כ"ש חוצפא ולישנא בישא, א"ל אנא כי הא ס"ל דא"ר יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, פי' קס"ד בדברי גידופים קאמר, כגון שמזכיר מעשי חברו הראשונים, (ד)כיון דאיתאמרה באפי' מרא לית בה משום לישנא בישא, והיינו דמתמה עלה ואמר כ"ש דאיכא חוצפה ולישנא בישא שהרי אונאת דברים אסורין מן התורה, א"ל אנא כי הא ס"ל כו', כלומר כענין דברי ר' יוסי דברו האמוראים, דא"ר יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי, כלומר מעולם לא האשמתי אדם שלא בפניו אלא א"כ ידעתי בעצמו שאלו הי' כאן הייתי אומר בפניו ולא הייתי בוש ממנו ולא הייתי מחניף לו, וגם הייתי נזהר שיהא דבר ברור אצלי, ולא הייתי מאשים אדם מספק, והמדה הזאת תוכיח [על האדם] שאין מתכוון ליהנות בנתינת מום בחבירו, אלא מתכון הוא שישמע שהבריות מגנים אותו וישוב מדרכו, וגם לגלות מעשים רעים לבני אדם, ועל מלתא הזאת אני אומר כל מילתא דמיתאמרה באפי מרא לית בה משום לישנא בישא, כלומר או באפי' מרא או באפי' רבים שיגלו לו, וכגון שאינו כאן או שאינו נשמע לו, והוא אומר דעתו שלא יחזיר לאחוריו מפניו. כן נראה בעיני פי' דברים הללו. ויש לפרש עוד, הא דאמר רבה בר רב הונא מילתא דאיתאמרה באפי תלתא כו', על ענין רכילות, דכיון שאומר בפרהסיא בפני ג', מותר לספרה בפני מי שאמרו עליו, או על ענין גילוי הסוד היא אמורה, אבל ההיא מימרא דאמר כל מילתא דמתאמרה באפי' מרא כו', צריך אתה לפרש ע"ד שכתבנו.
<h2>דף יז:</h2>
[ב"ב קכ"ח ע"א] שלח ליה ר' אבא לר' יוסף בר חמא היה יודע לו עדות קרקע עד שלא נסתמא ונסתמא פסול. פי' עדות קרקע דאפשר דמכוון מצרנהא, אפ"ה פסול. ושמואל אמר כשר אפשר דמכוון מצרנהא אבל גלימא לא, ורב ששת אמר אפילו גלימא אפשר דמכוון מידת ארכו ורחבו וכו', ואיתותבו כולהו, ואסיקנא כל שתחילתו בכשרות וסופו בפסלות פסול ואפילו לעדות קרקע וכדר' אבא. מ"מ שמעינן מדרב ששת ורב פפא לענין עדים כשרים, שאם תבע את חברו מטלטלין וכפר בהם, והעדים מעידים שראו קודם לכן ביד התובע מטלטלין שהיו בהן סימנים הנמצאין במטלטלין הללו, ואין לנתבע עדים שראו כלים אלו קודם הזמן שמעידין עליו, (ו)עידי התובע מוציאין אותם מן הנתבע בעדות סימנים, אע"פ שאין העדים מכירין בטביעות עין (בין) שמטלטלין הללו היו של התובע, ולא אמרי' דילמא איתרמי שסימני מטלטלין של נתבע כסימני מטלטלין של תובע. וכגון שאין הנתבע טוען לקוחין הן בידי, אלא טוען הוא שלא היו מעולם של תובע, [ד]כיון דסימן מובהק [מ]דאורייתא, אין נתבע נאמן בכך, ואע"ג דאיכא מגו. דע"כ לא איתותיב ר' ששת ורב פפא אלא משום דבעינן סופו בכשרות [והכא הוי סופו בפסלות], ומשום הכי פסלו פקח ונסתמא ואפילו לעדות קרקע, דליכא למיחוש מידי. ובפ' אלו מציאות [ב"מ כ"ז ע"ב] נמי מוכח דאי סימנין דאורייתא מעידין על הסימנין שבגוף האדם להתיר את אשתו, ולא אמרינן איתרמויי איתרמי, ומדמי לה התם בגמ' לשאר סימני כלים. ודוקא בסימן מובהק, אבל בסימן שאינו מובהק לא, [ד]קי"ל כרב אשי דמספקא ליה סימנין אי דאורייתא אי דרבנן, כדאיתא בפ' שנים אוחזין [ב"מ י"ח ע"ב], הלכך, אי סימנין דרבנן, לענין מציאה הוא דתקון, כדאמר' בפ' אלו מציאות [שם] מאי טעמא אמור רבנן מהדרינן אבידתא בסימנים לבעל אבידה [דניחא ליה למוצא] דנהדרו בסימנים כו'. אבל לענין לאפוקי ממונא מחברו, ודאי לא מפקינן אלא בסימן מובהק. [ושמואל ורב ששת ורב פפא בהא פליגי. דשמואל סבר מדת ארכו ורחבו לא הוי סימן מובהק]. ורב ששת סבר סימן מובהק הוי, דלא מתרמי שתהא גלימא של זה מכוונת באורך ורוחב כגלימא של זה. [ו]אע"ג דמדה ומנין לא הוי סימן מובהק, דהא אמר' בפ' אלו מציאות [כ"ג ע"ב] (מדה ומשקל) [מדמשקל] הוי סימן מדה ומנין הוי סימן, אלמא לא עדיף מדה ממשקל, ובמשקל ס"ל לרב ששת דלא הוי סימן מובהק מדקאמר אבל נסכא לא. התם במדת תבואה ופירות, דאיתרמו איתרמי, אבל ודאי לא מתרמי שתהא גלימא של ראובן מכוונת באורך ורוחב כגלימא של שמעון. ורב פפא דאמר אפילו נסכא, אפשר דס"ל סימנין דאורייתא, פי', אפילו סימן שאינו מובהק, כדמוכח ההיא דר' (ששת) [אשי] שכתבנו, ומוכחא נמי בפ' אלו מציאות [שם] בשמעתתא דסימנין. והא דאמר רב ששת אבל נסכא לא, לאו למימרא דס"ל דמשקל לא הוי סימן, דהא אמרו באלו מציאות, בעו מיניה מרב ששת משקל הוי סימן אי לא, א"ל מצא כלי כסף וכו', אלא דס"ל לרב ששת דמשקל לא הוי סימן מובהק וסימנים לאו דאורייתא, כן נראין הדברים. ויש ראיה למה שכתבנו דמדה ומנין לא הוי סימן מובהק, מהא דגרסי' ביבמות בפ' האשה שהלכה [יבמות קט"ו ע"ב], דההוא גברא דאפקיד שומשמי גבי חבריה, א"ל הב לי שומשמאי, א"ל שקלתינהו, א"ל והא כן וכן הויא רמיא חביתא, א"ל דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו [וכו], מי חיישינן שמא פינן או לא, רב יימר אמר לא חיישינן (ורבא) [ורבינא] אמר חיישינן, והלכתא חיישינן. אלמא מדה ומנין לא הוי סימן מובהק, והוא הדין למשקל, דהא (לא) מדמינן [להו] בפ' אלו מציאות. ולר יימר דאמר לא חיישינן, ודאי אם היה טוען לקחתיה ממך היה נאמן, אלא לפי שהיה טוען הני אחריני נינהו הוה ס"ל לרב יימר דלא חיישינן דלמא איתרמוי איתרמי, ולא מהימנינן לי' לנתבע, ואע"ג דאיכא מגו, שהרי היה יכול לטעון לקחתים ממך, וס"ל לר' יימר דמדה ומנין הוי סימן מובהק. עוד נראה לפרש, כגון שהיו שם עדי פקדון שהעידו שהפקיד אצלו שומשמין, ולפי' לא היה יכול לטעון לקוחין הן בידי, והיה טוען דידך שקלתינהו והני אחריני נינהו, והוה ס"ל לרב יימר אע"ג דמדה לא הוי סימן מובהק, כיון שיש עדים שהפקיד לו שומשמין ונתנם בחבילות והרי נמצאים שם באותה מדה שזה טוען, אין הנפקד נאמן לטעון החזרתים לך והני אחריני נינהו. וההיא דגרסי' בפ' איזהו נשך [ב"מ ע' ע"א], ודוקא דהבא פריכא, אבל דבר (שם באותה מדה שזה טוען אין הנפקד נאמן לטעון) המסויים לא, דילמא אתי אינש אחרינא ויהיב סימנא ושקיל ליה. נראה דהכי פירושא דילמא אתי אינש אחרינא ויהיב סימן מובהק, ושמא לא יטעון הלה לקחתים ממך אלא יטעון לא היה שלך מעולם, וכיון שיתן התובע סימן מובהק שקיל. וכגון דלא רגיל דעייל התובע לבית הנתבע, כדאמר' בפר' הכותב [כתובות פ"ה ע"ב] בעובדא דר' מיאשיה, ודוקא בדברים שדרך להצניעם בתיבה ולא הי' הנתבע משתמש בהם בתוך ביתו, אבל דברים שהיה משתמש בהן בתוך ביתו ורבים רואין אותם, איכא למימר ששמע זה התובע מפיהם שיש באותן כלים סימן זה. ואע"ג דגבי אבידה לא חיישינן כולי האי (אבל) לאפוקי ממונא מחזקתו ודאי חיישינן. ור' יצחק ז"ל פי', דילמא יהיב תובע סימן, ועל ידי כן נכריח הנתבע שיוציא את החפץ ויראו לעדים, ושמא יהא להן טביעת עין באותו חפץ, ויהיו זכורים שהפקידו זה התובע אצלו. [אבל] בלא נתינת סימן אין מזקיקין את הנתבע להוציא את החפץ ולהראותו, כדאמר בפ' חזקת [מ"ו ע"א] שפיר קאמר לי' ראה תניא.
וצריך להתיישב בדברים הללו, כי על מה שכתבתי שיש להוכיח מן השמועה הזאת, שאם יש עדים שהיה להתובע קודם לכן כלי שיש בו סימן זה הנמצא בכלי שהוא תובע עכשיו, זוכה בו בעדות זו, כיון שהסימן ההוא סימן מובהק, יש לתמוה על זה, שהרי יש לחוש לרמאות, בהרבה צדדין, שיתן אדם סי' כלי חברו בכליו, ואח"כ יתבע כלי חברו בעידי סימנין שראו סי' זה בכליו, ולא יהיו עדים לנתבע [להעיד] שראו בידו גלימא זו קודם לאותו זמן שעידי התובע מעידין עליו. ואע"ג דגבי אבידה אין חוששין לכך, אבל להוציא ממון זה ראוי לחוש על כך. עוד יש לפרש הא דאמרי' בשמעתין רב ששת אמר אפי' גלימא אפשר דמכוון מידת אורכו ורחבו, כגון שהוא מעיד שראה גלימת ראובן ביד שמעון, כשהי' פקח, [ואחר שנסתמא, טוען שמעון אותה גלימא כבר החזרתים לו וזו שבידי שלי היא, והעד מכוון מדת אורך ורוחב הגלימא של ראובן, שראה אותה ביד שמעון כשהיה פתוח], ואנו רואים שכך מדת הגלימא הזאת הנמצאת ביד שמעון, הלכך אמרי' דודאי זאת [היא] גלימת ראובן שהי' בידו ולא החזירה.
<h2>דף כא:</h2>
[ב"ב מ' ע"ב] אמרי נהרדעי כל מודעה דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסא דפלניא לאו מודעה הוא, מודעה דמאן אילימא דגיטא ודמתנתא גילוי מלתא בעלמא הוא. פי', הרי הוא מגלה דעתו במסירת המודעה שאינו נותן מתנה זו בנפש חפיצה, ולא ניחא ליה דליקני, והרי המתנה בטילה בכך, ול"ד לזביני', דכיון דמקבל זוזי גמר ומקנה, ומה שהוא מוסר מודעה כדי שיוכל לבטל המכר כשיהיו לו מעות, ואפי' מתנתא טמירתא אמרו שהיא בטלה וכ"ש זו, אע"פ שיודע הדבר שדברי אותה המודעה שמסר בפני העדים דברי שקר הם, הויא מודעה לבטל המתנה כנ"ל, וכן כתב הרמב"ם ז"ל [הלכ' מכירה פ"י ה"ב]. וי"מ גילוי מלתא בעלמא הוא, ודאי יש להאמינו על המודעה, שהרי בידו שלא ליתן ולמסור מודעה אם לא מפני שאונסים אותו ליתן, דבשלמא במכר א"ל דזוזי אנסוה למכור, והמודעה שמוסר דברי שקר הם, ומסתברא כלשון הראשון.
עלה בידינו. מי שמוסר מודעא על גט ומתנה, אע"פ שאין העדים יודעים באונסו של זה המגרש והנותן, הגט בטל והמתנה בטלה, ואפי' אם נתברר להם כי דברי המודעא שמסר להם דברי שקר הם, שהרי גילה דעתו במסירת המודעא שאינו נותן הגט, או המתנה, בלב שלם, אבל במכר אין כותבין מודעא עד שיודע להם אונסו של מוכר, ואע"פ שאמר להם כתבו שמסרתי מודעא זו בפניכם, וכשיודע ע"פ עדים האונס שאנסוני יצטרף עדותכם לבטל המקח, אין כותבין לפי שיש בכתיבת המודעא הורעות כח מקחו של זה, ויזולו נכסיו, לפי שבני אדם אומרים לא לחנם חתמו העדים על מודעא זו אלא מפני שהכירו שדברי אמת הן, והם יעידו על האונס ויבטלו את המקח. וכל מודעא דזביני שאין כתוב בה אנו יודעין באונסו של מוכר אינו כלום, וכשהעדים יודעים באונסו של מוכר במכירה זו, ומסר מודעה בפניהם, המכר בטל, ואע"פ שאמרו תליו' וזבין ממכרו קיים, אבל אונס עם מסירת מודעה מבטלין את המקח. ומי שמפחיד את חבירו ומפיל עליו אימות, ואומר, אם לא תמכור (לא) [לי] שדה זו [בכך וכך] כזאת וכזאת אעשה לך, ויש לאל ידו, ה"ז אונס, וכיון שיודעים העדים את האונס, ומסר המוכר מודעה זו בפניהם, המכר בטל, ואע"פ שזה האיש שנתן חיתיתו עליו הוא מן השומעין בקול ב"ד, מאחר שמפחידו והיכולת בידו ה"ז אונס, ואין אומרים חזקתו של זה שלא הי' גורם לו נזק והפסד שהרי מ"מ הביא מורך בלבבו. ואם אנסוהו עד שביטל המודעא שמכר, מכרו קיים, וכן הדין בגט ומתנה. ואם המוכר מוסר מודעה על המכר ועל כל ביטול שיבטל המודעה באונס, כיון שאנסוהו לבטל כל המודעות, הרי נתבטלו ביטולי ואגב אונסו גמר בלבו ובטלם. ואין כח מסירת המודעא על הביטול יותר מכח מסירת המודעא על המכר שאנו דנין בה, ואומרים, כשמבטל המודעא מתוך האונס גמר בלבו והקנה, וכן דעת רבותי ז"ל ולענין גט יש לחוש בדבר ולהחמיר.
[ב"ב מ"ח ע"א] גט המעושה בישראל כשר ובעכו"ם פסול. סיפא דמתני', ובגוים חובטין אותו ואומרין לו עשה מה שישראל חברך אומרים לך, ואפי"ה פסול. וליתא להאי פירושא, דא"כ אדמותיב ליה מדרב יהודה לר"ה מסיפא לסייעו מרישא דמכשר גט המעושה בישראל, וכ"ת התם היינו טעמא דכיון דמצוה לשמוע דברי חכמים גמר בלבו ומגרש, אם כן בגוים אמאי פסול כשחובטין אותו [והא] מצוה לשמוע דברי חכמים. אלא ה"פ, ובגוים כיצד כשר, כיון שחובטין ואומרין לו עשה מה שישראל אומרים לך, וכך מפורשת בהלכות מר יהודאי גאון ז"ל. וכן מוכיח בתוספתא דהכי תניא התם, ובגוים חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שהשר פלוני הדיין אומר לך, אלמא במצות חכם ידוע מדייני ישראל הם חובטין אותו, אלמא כשר הוא כיון שהדיינין אומרים לו לחבטו. ובירושלמי [גיטין פ"ט ה"ט] גרסי', ואף על גב דאמרינן התם לענין עשוי גט בגוים לפניהם ולא לפני גוים, כיון שחובטין אותו על פי דייני ישראל לכופו שיעשה מה שישראל אומרים לו, לא הוי לפני גוים. וא"ת, תקשי לי' שלא כדין דפסול בין בישראל בין בגוים, י"ל, כיון דמסיק ואזיל מדר"ה דוקא בדיהיב זוזי קאמר אבל תליוה ויהיב מתנתו בטלה, מעתה גט המעושה שלא כדין, דין הוא שיהא פסול דהאי כמו תליוה ויהיב, אבל המעושה בדין כיון שמחויב בדבר הוי כמו זביני, ומ"ה קשיא לי' לרב יהודה, אמאי לא אמרינן בגט המעושה בגוים בדין דאגב אונסיה גמר ומגרש. ופרקינן הא אתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אף בגוים כשר כו'. ולההיא לישנא דאמר בפ' המגרש [פ"ח ע"ב] בגט המעושה בגוים פסול דבר תורה דגוים לאו בני עשויי נינהו, דס"ל לפניהם ולא לפני גוים, מפרקינן נמי לר"ה דלא הוי כתליוה וזבין, דכיון דלאו בני עשויי נינהו הוי כמו שלא כדין שהוא כמו תלויה ויהיב. הא דמייתינן הכא הא דר' משרשיא ושבקינן אידך לישנא, אע"ג דמסקינן התם הא דרב משרשיא ברייתא היא. י"ל לטעמו של מקשה קא מקשינן, כדרב משרשיא דכיון שהיה מקשה מגט המעושה בגוים בדין, אלמא ס"ל דגוים בני עשויי נינהו, דאי לאו בני עשויי נינהו לא הוה קשיא לי' מידי, שהרי מעושה בגוים כמו גט המעושה שלא כדין הוי, ולפיכך תרצנו לדעת המקשה דדבר תורה גט המעושה בגוים כשר, דהוי כמו תליוה וזבין כיון דבני עשויי נינהו והרי הוא מעושה בדין, כן פירשה ר' יצחק זצ"ל.
<h2>דף כב.</h2>
[ב"ב קע"ד ע"א] ההוא ערבא דיתמי כו'. נראה לי דהאי דנקט מקמי דלודעינהו ליתמי, משום דלרב הונא בריה דרב יהושע דהלכתא כותיה משום חששא דצררי הוא דאין נזקקין לנכסי יתומים, אף הערב אינו חייב לפרוע, דעד דקאי לוה בהדי מלוה לדינא ומתחייב לו בדין וליכא לאישתלומי מיניה אין דין המלוה על הערב, וכיון שחושש אתה שמא כשיעמיד המלוה את היתומים בדין לכשיגדלו, ימצאו להם זכות בראיית התפסת צררי, אף הערב יצפה לחששא זו ואינו חייב לפרוע עד שיראה איך יפול דבר כשיגדלו היתומים. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימור צררי אתפסיה, ולפיכך אין הערב ולא המלוה נפרעים מיתומים קטנים עד שיגדלו. ואם לא ימצאו ראיה שהתפיס אביהם צררי ישלמו.
[ב"ב קע"ד ע"א] רב פפא אמר פריעת ב"ח מצוה כו'. ס"ל לרב פפא שעבודא לאו דאורייתא, ואין השעבוד על הנכסים אלא על הלוה מצוה לפרוע, וכן על בניו מצוה לפרוע כשהניח אביהם קרקעות, ויתומים קטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו. ורב הונא בריה דרב יהושע דס"ל דמדינא אף יתומים קטנים חייבים לפרוע היכא דליכא חשש צררי, איכא למימר דאית ליה שעבודא דאורייתא. א"נ לאו דאורייתא, ורבנן שעבדינהו לנכסי בין מיניה בין מיתמי.
<h2>דף כב:</h2>
[ב"ב קע"ד ע"ב] בשלמא לרב הונא ניחא. נוסחא ספרדית מסיים בה משכחת לה כשחייב מודה, להוציא מפי' זולתי זה שראינו בה. פי' לרב הונא בריה דרב יהושע משכחת לה, כשהודה הלוה שלא פרע, וכיון שכתב המלוה לערב שהתקבל חובו ממנו, גובה הערב מן היתומים, אלא לרב פפא קשיא, [וסבר] השתא דמלוה בשטר נמי אית ליה לרב פפא דאין נזקקין לנכסיו יתומים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו. ופרקינן שאני התם דכתב ליה התקבלתי, כך היא נוסחא דוקנא ספרדית. ורוב הספרים כתוב בהם להכי טרח וכתב ליה התקבלתי. פי' שמתוך כך הויא לה מלוה בשטר ומודה רב פפא שנזקקין בה לנכסי יתומים מגו דנחתינן בהו לנכסי לקוחות, אף על גב שאין מצוה עליהם לפרוע חובת המוכר, אלא נכסי הוא דמשתעבדי דבמלוה בשטר תקינו רבנן שעבודא, והא דאיצטריך לשנויי להכי טרח וכתב ליה התקבלתי, לרוחא דמילתא הוא דנקט האי טעמא, לאוקמי בכל ענין אפילו היכא דכתיב בשטרא פלוני ערב ולא כתיב ביה ופלוני ערב דאמרינן בסוף פרקין [קע"ו ע"א] דאין גובה הערב אלא מנכסים בני חורין אחר שפרע את המלוה, ואפי' הכי כשכתב לו התקבלתי איכא למימר לתועלת הערב כתב לו המלוה כן, שלא היה זקוק לכתוב לו אלא היה יכול (לומר) לפרעו בעדים, וכיון דטרח וכתב לו התקבלתי, לכל ענין זכות הערב שישנו במשמע הלשון נתכוון, שלא להקרות רע מהיות טוב, ולא נתכוון המלוה לפטור מעתה את הלוה, אלא לפטור את הערב ולהרשותו במקומו על החוב מחמת שהתקבל המעות מן הערב, ונמצא שחוב זה לא נמחל השטר שעליו לגבי לוה, וכיון שקיים כח השטר שעליו גובה מן היתומים מדין הרשאה, ולא הוי כמלוה על פה, ומדר' נתן ראוי שיגבה אף על גב דלא ניחא ליה, וכ"ש הכא דניחא ליה שיגבה הערב שמסר לו השטר וכתב לו התקבלתי.
ועוד איכא למימר דאית ליה לתנא דהך ברייתא אותיות נקנות במסירה, דסתם מתניתין דפרקין בענין שני יוסף בן שמעון [קע"ג ע"א], ורישא דקתני ערב שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו אינו גובה, לפי שצריך להביא ראיה על המסירה הוא כדאוקימנא ברייתא לעיל לפום חד פירושא דפרישו עלה, א"נ מתוקמא בענין שאין לערב אחריות נכסים על הלוה, כגון דכתב ביה פלוני ערב או שיצא לאחר חיתום שטרות. א"נ בערב דלאחר מתן מעות שנעשה ערב בקנין בעדים ולא בשטר, הילכך אין הערב גובה מן היתומים, דמפרע פרעיה למלוה ונמחל השטר, ודין הערב על היתומים כמלוה על פה ואינו גובה מן היתומים. אבל בכתיבת התקבלתי לא נמחל כח השטר כמו שכתבתי, וכן למדתי מפירושי ר"ח ז"ל ענין כתיבת התקבלתי, שכך כתב אלא לרב פפא דאמר כל כה"ג כמלוה על פה דמי ואין על היתומים לפרוע חובת אביהם קשיא ופריק רב פפא להכי טרח וכתב ליה התקבלתי כלומר התקבלתי והעמדתיך במקומי והקניתי לך זכותי ודומה כמלוה בשטר, לפיכך גובה וזולתי זה הדרך אינו גובה. כן נראה לי פי' שמועה זו ע"ד מה שפי' ר"ח ז"ל, דמלוה בשטר לרב פפא גובה מן היתומים, וכן פירשה רשב"ם והר' יהוסף הלוי ז"ל אבן מיגש.
עוד אני אומר כי זו ששנינו [קע"ו ע"א] ערב היוצא קודם חיתום שטרות גובה מנכסים משועבדים, המלוה הוא שגובה מנכסים משועבדים, כיון שכתב בשטר ופלוני ערב דנעשו הלוה והערב שוים בדין אחד אצל המלוה, אבל הערב אינו גובה מן הלוה אחר שפרע למלוה אלא מנכסים בני חורין, שלא כתב הלוה שטר לערב. מיהו היכא דכתב המלוה לערב התקבלתי גובה מנכסים משועבדים. והשתא רויחא ליה לרב פפא הא דקתני ערב שהיה ש"ח יוצא מתחת ידו אינו גובה, וסלקא לן נמי כהוגן סוגיא דלעיל דקא"ל רב פפא למילתיה גבי ההוא ערבא דפרעיה למלוה ובמלוה בשטר מיירי, דאי במלוה על פה היכי דמי אי בשחייב מודה לא הוה חייש רב הונא לצררי, ואי(ן) בשאין חייב מודה תיפוק ליה דחיישינן לפרעון, ולמה לי טעמא דהתפסת צררי, אלא ודאי במלוה בשטר מיירי ולא אתו עלה מחשש פרעון כיון דנקיט ערב שטר, אף על פי שהוא כמלוה על פה לענין אחריות דכשטר שאין בו אחריות הוא לגבי ערב. ויש לדחות דה"ק רב הונא בריה דרב יהושע אף לצררי יש לחוש, ונ"מ למלוה בשטר ורב פפא אמר אף מטעם אחר פטורים, דיתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו ונ"מ כשחייב מודה. ובפי' ר"ח ז"ל מצאתי כדברי שכתב בלשון זה, דזה השטר כבר פרוע הוא ותביעת הערב כמלוה על פה דמי, וגם בלשון שכתבתי למעלה מפורש כן.
והר' אברהם בר יצחק פי' דכיון דפרעיה הערב למלוה עד שלא תבע המלוה את היתומים לפיכך אינו גובה מנכסים משועבדים, שאין מוטל על הערב לפרוע עד שיתבע המלוה את הלוה וליכא לאישתלומי מיניה. ולא ידעתי טעם לזה, שאם דין הערב על המשועבדים למה יפקע בטעם זה דינו מן המשועבדים כל זמן שלא יפקע מבני חורין. ועל הסכמת הראשונים שכתבנו דמלוה בשטר גובה מיתומים קטנים, קשה לי סוגייא דערכין פ' שום היתומים [כ"ב ע"ב] ע"מ ליתן לאשה בכתובתה ולב"ח בחובו וקא מסיק לה התם בשינויי דחיקי, ואם איתא לוקמא במלוה בשטר. ויש להשיב סוגיות מתחלפות הן אליבא דרב פפא בתרין לישני ובתרין אמוראי אליבא דחד תנא או אמורא. ואין להקשות על סוגיא זו מהא דגרסינן התם [ערכין שם] אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם ור' יוחנן אמר אף לכתובה כו', אלמא במלוה בשטר דומיא דכתובת אשה אין נזקקין דרב פפא דלא איירי עלה דההיא. ואיכא למימר דאיתניא כדשלחו מתם. ול"נ דסוגיא זו גם היא שוה עם אותה סוגיא דאף במלוה בשטר אמרה רב פפא, והא דאמרינן להכי טרח וכתב ליה התקבלתי, ה"ק כיון דמלוה בשטר היא דלא כתב ליה התקבלתי תו לא תיקשי ולא מידי, דאיכא למימר דגובה מן הלקוחות קאמר. דע"כ לא קשיא לן אלא משום דהוה ס"ל דכמלוה על פה היא כיון שהשטר פרוע והא לית ביה דין אחריות, הילכך גובה מלקוחות לא קאמר. ומיניה לא איצטריכא ליה לאשמועינן, אלא ע"כ מיתמי קאמר. ומכיון דפריקנא דמלוה בשטר היא תו לא אצטריכא לפרושי טפי דהאי גובה מלקוחות אמר שגבייתו מהן תלויה בשטר, ול"ג שאני התם.
<h2>דף כה:</h2>
[ב"ב ק"ח ע"ב] יכול יהא קודם לבן. פי' אף לבן, דכיון דעל כרחין קראי שלא כסדרן כתיבי, ובא הכתוב להקדים האב לקרובים הכתובים למעלה בפרשה, כגון אחי האב ואחי המת, נאמר מעתה שבא הכתוב להקדים האב לכולן ואפי' לבן. ת"ל הקרוב קרוב קודם, והבן קרוב מן האב לפי שהוא קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה ולפטור מן היבום, והאב אינו קם תחת בנו לכלום. ואין לפרש, יכול יהא קודם לבן [דוקא] ולא לאחין, ומשום דהוה ס"ד שהאח קרוב מן הבן לפי שהוא קם תחת אביו ליבום. דא"כ, מאי קא מהדר ליה תלמודא הקרוב קרוב קודם, והלא מפני שהיינו סבורין שהאח קרוב מן הבן היינו באין לומר שהאב קודם לבן ולא לאח, ומה תשובה השיב על זה במה שאמר ת"ל הקרוב קרוב קודם, כל זמן שלא פירש המשיב במה הבן קרוב יותר מן האח.
[ב"ב ק"ח ע"ב] ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח, מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה. ואיכא דק"ל לימא ליעדה ולנחלה, דהא בהדיא כתיב שהבן והבת קודמין לאח, דכתיב איש כי ימות ובן אין לו כו' ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו, וכיון שהבן קודם את האח לנחלה מרבה אני את הבן שיקדים לאב יותר מן האח. הא לא קשיא, דתלמודא נסיב לה לקורבות הנמצאות בבן שאינן נמצאות באח כלל, כגון יעידה שאינה באח, והוה ס"ד שהיא ראויה להכריע קורבה דיבום שהיא באח ואינה בבן כלל, אבל קורבה דנחלה אע"פ שהבן קודם לאח אינה ראויה לעמוד כנגד קורבה דיבום, לפי שהיא באח ואינה בבן כלל, וקורבה דנחלה ישנה באח במקום שאין בן, וכיוצא בסוגיא זו יש בקדושין [י"ז ע"ב] לענין עבד עברי שעובד את הבן ולא את האח, ובערכין [כ"ה ע"ב] לענין שדה אחוזה, ובכולהו לא נקט לנחלה, מן הטעם שכתבנו.
אלא אי קשיא, הא קשיא, מאי האי דקא הוי תלמודא ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח, ואיך יהא קודם לבן ולא לאח, מאחר שהבן קודם לאח במקום שאין אב, כמו שמפורש בפרשה, ומה טעם יש בדבר, והגע בעצמך שאם יש שם אב ובן ואח, אם אתה אומר שהאב קודם לבן ולא לאח והבן קודם לאח, נמצא שהאב יוציא מיד הבן, והאח מיד האב, והבן מיד האח וחוזרין חלילה, ואין טעם לדבר זה. ורשב"ם ז"ל פי', דלהכי מקשינן מה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח, דכיון דקראי שלא כסדרן כתיבי, הרי אתה יכול לומר שהאח קודם לבן לנחלה, והא דכתיב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו קראי שלא כסדרן כתיבי, וכן סדר נחלות, איש כי ימות ואח אין לו והעברתם את נחלתו לבתו. וזה הפי' אינו מחוור כלל, שאם אמרו לענין שארו קראי שלא כסדרן כתיבי, לפי שיש הכרח בדבר, דאי אפשר לומר שיהו אחי האב קודמין לשארו דהיינו האב, שהרי אחי האב אינן באין אלא מכח האב, אבל היאך נאמר על שאר מקראות שבפרשה דשלא כסדרן כתיבי בלי ראיה והכרח. ועוד, שלא אמרו חכמים קראי שלא כסדרן כתיבי אלא לענין המדרש בלבד, אבל פשטן של מקראות מתקיים כסדרן, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו, (ואם) [ולפי] הפשט, הא דכתיב לשארו, היינו לשאר(ו) קרובים של מת, ונמצא הפשט מתקיים כסדרו, אבל לענין המדרש שדרשו בו חכמים דשארו זה האב אמרי' דקראי שלא כסדרן כתיבי. ומעתה לענין מה שכתוב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו, אי אפשר לומר על פשוטו של מקרא דשלא כסדרן כתיבי, ובהדיא כתב שהבת קודמת לאח, והיאך נאמר שהאח קודם לבן ולבת. ועוד דאמרי' לקמן [ק"י ע"א], מנ"ל שהבן קודם לבת, דכתיב איש כי ימות ובן אין לו טעמא דבן אין לו הא יש לו בן בן קודם, ולא אמרי' דילמא קראי שלא כסדרן כתיבי ובת קודמת לבן למ"ד לענין שארו קראי שלא כסדרן כתיבי. ונראה בעיני דודאי פשט הדבר שהבן קודם לאח לנחלה כדכתיב בהדיא, וכן אם האב קודם לבן לנחלה על כרחין כ"ש שקודם לאח, שהרי הבן קודם לאח. ו[ב]שמעתין ה"פ, יכול יהא קודם לבן, כלומר אף לבן, וכ"ש לאח, ת"ל הקרוב קרוב קודם, פי', הקרוב בעלמא לשאר דברים יותר מן האב הוא הקודם לנחלה, והבן קודם לאב ליעדה, הלכך הוא קודם לנחלה. ומה ראית לרבות את הבן מכח משמעות הקרוב ולהוציא את האח, והלא האח קרוב יותר מן האב בעלמא לענין יבום, וכל זמן שאין אתה מוצא ראיה שתהא קורבת הבן על האב יתירא וחזקה מקורבת האח על האב, מה ראית לקרות את הבן קרוב יותר מן האב לדינין דעלמא, ולהוציא את האח מכלל שם הקרוב. ונהי נמי שאי אפשר שהבן והאח שניהם בכלל הקרוב וקודמין לאב, דהא ע"כ לא איצטריך שארו להקדים האב לאחי האב, דלהא לא צריך קרא, דאחי האב מכח מאן אתאן, מכח אב. אלא להקדים האב לאח או לבן איצטריך, מ"מ מה ראית לרבות את הבן במשמע הקרוב ולהוציא את האח מכלל משמעותו, אימא איפכא, וכ"ת איפכא לא מצית אמרת, שהרי הבן קודם לאח [לנחלה] במקום שאין אב, מ"מ כיון שאין קורבת הבן על האב יתירה מקורבת האח על האב, היאך תולה הכתוב קדימת הבן לנחלה בקורבת הבן על האב בעלמא, כיון שקורבת האח על האב חזקה כמוה ואינה עומדת לאח שיהא קודם האב לנחלה, ומעתה יש לך לבטל דרשא דהקרוב ולא תדרוש קרוב קודם, שהרי א"א לך להעמידה ולומר דקורבה בעלמא גורמת קדימה לנחלה, והלכך נדרוש דשארו דהיינו האב קודם אף לבן.
[ב"ב ק"ח ע"ב] ומהדרינן מרבה אני את הבן, שקם תחת אביו ליעדה ולשדה אחוזה, משא"כ לא באב ולא באח, ונמצאת קורבת הבן על האב יתירה מקורבת האח על האב. וחזר המקשה להעמיד דבריו ואמר, אדרבא, מרבה אני את האח שכן קם תחת (אביו) [אחיו] ליבום, ונמצאת קורבת האח על האב יתירה בעלמא מקרבת הבן על האב, והי' לה לגרום שיהא האח קודם לאב לנחלה אי אזלינן לענין נחלה בתר קורבא דעלמא. ומהדרין, כלום יש יבום אלא במקום שאין בן הא יש בן אין יבום, ונמצא כי גם לענין יבום קורבת הבן על האב יתירה מקורבת האח על האב, שהבן פוטר את אמו מן היבום, ומה שפוטר את אמו מן היבום הוא קורבה טפי מקורבת האח שהוא מיבם, נמצאת אומר, דקורבת הבן על האב יתירה מקורבת אח על האב בין לענין יעידה בין לענין (שדה אחוזה) [יבום]. ולפי שיש קורבה גדולה ויתירה לבן על האב, היא גורמת לו שיהא קודם לאב לנחלה, אבל קרבת האח על האב שאינה גדולה כ"כ אינה גורמת לאח שיהא קודם לאב, ונתקיימה דרשא דהקרוב קרוב קודם לענין הבן שקודם לאב לנחלה, ודרשא דשארו נתקיימה לענין קדימת האב לאחין, דאלו לקדימת האב לאחי האב לא איצטריך קרא, (וכתוב) [וכ"כ ר"ח ז"ל תלמוד לומר] הקרוב קרוב קודם, קדימת חנוך לראובן יותר מאחי ראובן ומאבי ראובן, שכן מצינו באמה העבריה שנתנה לו התורה רשות ליעדה לעצמו או לבנו.
